ילדת הפרפרים | רנה דנפלד

הבית, שנראה נטוש, עמד באזור תעשייתי ליד סְקיד־רוֹאוּ, שכונת העוני, שם רציפי העמסה של סחורות כבדות בהקו מלחוּת ומסילות רכבת חצו את הרחובות ההרוסים. חלונות הבית היו מכוסים בלוחות עץ. מבעד לחרכים הציצו בדים, כנראה שמיכות. הדלת הקדמית הייתה כבדה ומכוסה בבריחים.

סיליה אספה בקבוקים למחזוּר כשהבחינה בבית הזה. הבתים הספורים שנותרו באזור היו על פי רוב ריקים. לא הבית הזה.

היא קפצה את אגרופיה בתוך כיסי ז'קט הג'ינס שלה ובחנה את הבית. שערה, מטונף ודביק אבל עדיין בוהק כנחושת, היה גזוז לתלתלים קצרים. היא אומנם הייתה רק בת שתים עשרה, אבל ידעה יותר מרבים. כך לפחות אמרה לעצמה. אבל עמוק בתוכה קינן פחד שמא היא לא יודעת מספיק.

צל נראה מתנועע מאחורי חלון המרתף המסוגר בלוחות עץ. סיליה קפאה על מקומה ואז הכריחה את עצמה לנשום. מישהו התבונן בה מבעד לזגוגית הקטנה. היא הרגישה את חום המבט. לרגע נדמה היה שמבטיהם מצטלבים.

סיליה נעלמה אל תוך עצמה. היא התרגלה לעשות את זה. היא הייתה מסוגלת לגרום לעצמה להיעלם בעודה עומדת שם, סתם עוד ילדת רחוב פרועה שאין לה עתיד.

סיליה, שלא האמינה בשום דבר אלא בעצמה ובפרפרים, ידעה שהפחדים הנוראיים ברחובות תמיד מתגשמים. אפשר ללמוד את זה בדרך הקשה, או להישמר. היא נסוגה, ואז חזרה בריצה לסקיד־רוֹאוּ. אבל היא עדיין הרגישה את העיניים האלה מבעד לחלון, קודחות בה במה שהיה אולי כעס — ואולי תקווה.