Skip to Content Contact Us
6515 311220201340361.jpg

לעולם ועד לארה ג'ין | ג'ני האן

59.90

אני אוהבת להתבונן בפיטר כשהוא לא יודע שאני מסתכלת. אני נהנית להתפעל מקו הלסת המסותת, מקימור עצמות הלחיים שלו. הפנים שלו פתוחות בתום כזה — מין סוג מיוחד של חביבות. החביבות שלו היא שנוגעת בליבי יותר מכול.

 

יום שישי בערב עכשיו, ואנחנו בביתו של גֵייבּ ריבֶרה, אחרי משחק הלַקְרוֹס. בית־הספר שלנו ניצח, אז כולם במצב רוח מרומם מאוד — פיטר הכי מכולם, כי הוא הבקיע את שער הניצחון. הוא בצד השני של החדר, משחק פוקר עם כמה חבר'ה מהקבוצה שלו. הוא מתנדנד לאחור על הכיסא שלו, והמשענת נוגעת בקיר. השיער שלו עדיין רטוב מהמקלחת שאחרי המשחק. אני על הספה, עם החברים שלי, לוּקאס קראפף ופּאמי סאבקוף. הם מעלעלים בגיליון האחרון של "טִין ווֹג" ומתלבטים אם כדאי לפאמי לעשות פוני.

 

"מה את חושבת, לארה ג'ין?" שואלת פאמי, ומעבירה את אצבעותיה בשְׂער הגזר שלה. פאמי היא חברה חדשה — הכרתי אותה כי היא יוצאת עם דארל, שהוא חבר טוב של פיטר. יש לה פנים בובתיות, עגולות כמו תבנית אפייה, והן מנוקדות — כמו הכתפיים שלה — בנמשים שנראים כמו סוכריות על עוגה.

 

"אֶה… נראה לי שפוני זו מחויבות רצינית מדי, ואי אפשר להחליט דבר כזה בגחמה של רגע. יכול לקחת לך שנה או אפילו יותר להאריך אותו בחזרה, תלוי בקצב הצמיחה של השיער שלך. אבל אם את רצינית, אני חושבת שכדאי לך לחכות לסתיו, כי תכף יגיע הקיץ, ובקיץ פוני עלול להיות דביק ומזיע ומעצבן…" עיניי נודדות בחזרה לפיטר, והוא מרים את מבטו ורואה אותי מסתכלת עליו וזוקר את גבותיו בתמיהה. אני פשוט מחייכת ומטלטלת את הראש.

 

"אז לא לעשות פוני?"

 

הטלפון שלי מזמזם בתיק. זה פיטר.

 

 

 

את רוצה ללכת?

 

לא.

 

אז למה בהית בי?

 

כי התחשק לי.

 

 

 

לוקאס מציץ לי בטלפון מעבר לכתף. אני הודפת אותו ממני, והוא מניד בראשו ואומר, "אתם שולחים אחד לשני הודעות כשאתם רחוקים זה מזה שישה מטרים?"

 

פאמי מכווצת את אפה ואומרת, "איזה חמוד."

 

אני מתכוונת לענות להם, ואז מרימה את העיניים ורואה את פיטר חוצה את החדר לעברי, חדור מטרה. "הגיע הזמן לקחת את הבחורה שלי הביתה," הוא אומר.

 

"מה השעה?" אני שואלת. "כבר כל כך מאוחר?" פיטר מושך אותי מהספה ועוזר לי ללבוש את הז'קט שלי. אחר כך הוא אוחז בידי ומוליך אותי דרך הסלון של גייבּ. אני מציצה מעבר לכתפי, מנופפת וקוראת, "ביי, לוקאס! ביי, פאמי! לפרוטוקול, אני חושבת שתיראי נהדר עם פוני!"

 

"למה אתה הולך מהר כל כך?" אני שואלת את פיטר כשאנחנו חוצים את החצר הקדמית אל שפת המדרכה, למקום שבו חונה המכונית שלו.

 

הוא עוצר מול המכונית, מושך אותי אליו ומנשק אותי, וכל זה בתנועה אחת מהירה. "אני לא מסוגל להתרכז בקלפים שלי כשאת מסתכלת עלי ככה, קאבי."

 

"סליחה," אני מתחילה להגיד, אבל הוא מנשק אותי שוב, וידיו אוחזות בחוזקה בגבי.

 

כשאנחנו יושבים במכונית שלו, אני מביטה בלוח השעונים ורואה שהשעה בסך הכול חצות. אני אומרת, "יש לי עוד שעה עד שאני צריכה להיות בבית. מה כדאי לנו לעשות?"

 

אני היחידה בחבורה שצריכה לחזור הביתה בשעה מסוימת. כשהשעון מורה אחת בלילה, אני הופכת לדלעת. כולם כבר רגילים לזה: החברה של פיטר קווינסקי, הילדה־טובה־ירושלים, שצריכה לחזור הביתה עד אחת. מעולם לא הפריע לי שאני צריכה לחזור הביתה בשעה מסוימת. כי למען האמת, אני הרי לא מפספסת משהו נפלא במיוחד — ואיך אומרים? שום דבר טוב לא קורה אחרי שתיים בלילה. אלא אם כן את במקרה חובבת התבוננות באנשים שמשחקים שעות בלהפוך כוסות חד־פעמיות. אני לא חובבת של הדבר הזה. לא, אני ממש מעדיפה להתכרבל בפיג'מת הפלנל שלי, עם כוס תה־ללילה־טוב וספר, תודה רבה לכם.

 

"בואי פשוט נלך אלייך הביתה. אני רוצה להיכנס ולהגיד שלום לאבא שלך וסתם לשבת קצת. נוכל לסיים את 'שובו של הנוסע השמיני'." לפיטר ולי יש רשימת סרטים לצפייה, שמורכבת מבחירות שלי (סרטים אהובים עלי שהוא לא עדיין לא ראה), מבחירות שלו (סרטים אהובים עליו שאני עדיין לא ראיתי), וסרטים שאף אחד מאיתנו לא ראה. "שובו של הנוסע השמיני" הוא סרט של פיטר, והאמת היא שמתברר שהוא די מוצלח. ואף על פי שפעם־פעם, מזמן־מזמן, פיטר טען שהוא לא אוהב קומדיות רומנטיות, הוא ממש אהב את "נדודי שינה בסיאטל" — ולי ממש הוקל, כי פשוט לא ברור לי איך הייתי יכולה להיות עם מישהו שלא אוהב את "נדודי שינה בסיאטל".

 

"בוא לא נחזור עדיין הביתה," אני אומרת. "בוא נלך לאנשהו."

 

פיטר חושב על זה רגע, מתופף באצבעותיו על ההגה ואז אומר, "אני יודע לאן אפשר ללכת."

 

"לאן?"

 

"חכי ותראי," הוא אומר, פותח את החלונות, ואוויר הלילה הקריר ממלא את חלל המכונית.

 

אני נשענת לאחור במושב שלי. הרחובות ריקים; ברוב הבתים האורות כבויים. "תן לי לנחש. אנחנו נוסעים לדיינר, כי בא לך פנקייק אוכמניות."

 

"לא."

 

"הממ… מאוחר מדי בשביל 'סטארבַּקס', ו'ביסקיט סוֹל פוּד' סגור."

 

"היי, יש לי עוד דברים בראש חוץ מאוכל," הוא מוחה. ואז: "יש שם עוגיות, בקופסה הזאת?"

 

"נגמרו, אבל יכול להיות שיש לי עוד בבית, אם קיטי לא זללה את כולן." אני מוציאה את היד מהחלון ומניחה לה להישמט. לא נשארו עוד הרבה לילות כאלה, קרירים מספיק בשביל ללבוש ז'קט.

 

מזווית העין אני מביטה בצדודית של פיטר. לפעמים אני עדיין לא מאמינה שהוא שלי. הבן הכי יפה מבין כל הבנים היפים הוא שלי, שלי לגמרי.

 

"מה?" הוא אומר.

 

"כלום," אני עונה.

 

עשר דקות לאחר מכן אנחנו נכנסים עם האוטו לקמפוס של אוניברסיטת וירג'יניה, שאף אחד לא קורא לו קמפוס; כולם קוראים לו "מתחם". פיטר חונה בשולי הכביש. שקט כאן, יחסית ליום שישי בערב בעיירת קולג', אבל האוניברסיטה בחופשת אביב כרגע, אז רוב הסטודנטים אינם.

 

אנחנו חוצים את המדשאה, אוחזים ידיים, ופתאום אני נשטפת בלחץ. אני עוצרת במקום ושואלת, "היי, אתה לא חושב שזה מזל רע שאסתובב כאן לפני שבאמת התקבלתי, נכון?"

 

פיטר צוחק. "זאת לא חתונה. את לא מתחתנת עם אוניברסיטת וירג'יניה."

 

"לך קל לדבר, אתה כבר התקבלת."

 

פיטר התחייב בשנה שעברה בעל־פה לנבחרת הלקרוס של אוניברסיטת וירג'יניה, ואז נרשם בהרשמה המוקדמת בסתיו. כמו רוב הספורטאים בקולג', הקבלה שלו מותנית בשמירה על ממוצע ציונים סביר. כשקיבל בינואר תשובה חיובית רשמית, אימא שלו ערכה לכבודו מסיבה, ואני אפיתי לו עוגה שעליה נכתב בזיגוג צהוב, לוקח את הכישרונות שלי לאוניברסיטת וירג'יניה.

 

פיטר מושך אותי ביד ואומר, "בחייך, קאבי. אנחנו יוצרים את הגורל שלנו בעצמנו. חוץ מזה, היינו כאן לפני חודשיים, לאירוע ההוא במרכז מילר."

 

אני נרגעת. "אה, נכון."

 

אנחנו ממשיכים לחצות את הדשא. עכשיו אני יודעת לאן אנחנו הולכים. אל הרוטונדה, לשבת על המדרגות. את הרוטונדה עיצב תומס ג'פרסון, שייסד את האוניברסיטה, והוא תכנן אותה בהשראת מבנה הפנתיאון ברומא, עם עמודים לבנים וכיפה גדולה למעלה. פיטר רץ במעלה מדרגות הלבנים כאילו הוא רוקי, ואז מתיישב בבת אחת. אני מתיישבת לפניו, נשענת אליו לאחור ומניחה את זרועותיי על ברכיו. "האם ידעת," אני מתחילה, "שאחד הדברים שמייחדים את אוניברסיטת וירג'יניה הוא שבמרכז האוניברסיטה, ממש שם, בתוך הרוטונדה, יש ספרייה ולא כנסייה? זה מפני שג'פרסון האמין בהפרדת דת ואוניברסיטה."

 

"זה משהו שקראת בעלון המידע?" מקניט אותי פיטר, ומנשק אותי בצוואר.

 

"שמעתי את זה כשהגעתי לסיור בשנה שעברה," אני אומרת בחולמנות.

 

"לא אמרת לי שהלכת לסיור באוניברסיטה. מה יש לך לחפש בסיור כשאת ממילא מפה? היית כאן כבר מיליון פעמים!"

 

הוא צודק, ביקרתי כאן מיליון פעמים — כילדה ביקרתי פה כל הזמן עם המשפחה שלי. כשאימא שלי עוד הייתה בחיים היינו באים הנה להקשיב למקהלת ההוּלָבָּאהוּס מופיעה, כי אימא שלי אהבה מוזיקת א־קפלה. הדיוקן המשפחתי שלנו צולם על המדשאה הזאת. בימי ראשון, אחרי הכנסייה היינו באים הנה לפיקניקים.

 

אני מסתובבת להביט בפיטר. "הגעתי לסיור כי רציתי לדעת הכול על אוניברסיטת וירג'יניה! דברים שלא הייתי יכולה לדעת סתם מפני שאני גרה פה בסביבה. למשל, אתה יודע באיזו שנה התחילו להרשות לנשים ללמוד פה?"

 

הוא מגרד את העורף. "אה… לא יודע. מתי ייסדו את האוניברסיטה? בסוף המאה ה-19? אז, 1920?"

 

"לא. 1970." אני מסובבת שוב את ראשי ופונה קדימה, צופה לעבר מתחם האוניברסיטה. "אחרי מאה וחמישים שנה."

 

פיטר אומר בעניין, "וואו. זה מטורף. אוקיי, ספרי לי עוד עובדות על אוניברסיטת וירג'יניה."

 

"זה האתר היחיד בכל ארצות־הברית שקשור בקולג'ים שנחשב אתר מורשת עולמי מטעם אונסק"ו," אני מתחילה.

 

"לא משנה, אל תספרי לי עוד עובדות על אוניברסיטת וירג'יניה," אומר פיטר, ואני חובטת לו קלות על הברך. "ספרי לי משהו אחר, במקום. ספרי לי לְמה את הכי מצפה מהלימודים כאן."

 

"קודם אתה. ממה אתה הכי מתרגש?"

 

פיטר אומר מייד, "זה קל. מלהסתובב איתך על הדשא בלי בגדים."

 

"זה הדבר שאתה הכי מצפה לו, יותר מכל דבר אחר? להסתובב פה בעירום?" אני נחפזת להוסיף, "אני לא עושה את זה בחיים, אגב."

 

הוא צוחק. "זאת מסורת פה. חשבתי שאת יודעת הכול על המסורות של המקום הזה."

 

"פיטר!"

 

"סתם צוחק." הוא רוכן לפנים, כורך את זרועותיו סביב כתפיי ומחכך את אפו בצווארי כמו שהוא אוהב. "תורך."

 

אני מניחה לעצמי לדמיין את זה לרגע. אם אתקבל, מה הדבר שאני הכי מצפה לו? יש כל כך הרבה דברים, שאני בקושי יכולה לנקוב בכולם. אני מצפה לאכול ופל בלגי כל יום באולם האוכל עם פיטר. להחליק איתו במורד גבעת המצפור כשיורד שלג. לצאת לפיקניקים כשיתחמם. להישאר ערה כל הלילה ולדבר ואז לקום ולהמשיך לדבר. אני מצפה לכביסה באמצע הלילה ולנסיעות ארוכות של הרגע האחרון. אני מצפה ל… הכול. בסופו של דבר אני אומרת, "אני לא רוצה לעשות לזה מזל רע."

 

"נו, באמת!"

 

"בסדר, בסדר… נראה לי שאני מצפה ל… ללכת לחדר מקגְרֵגור מתי שארצה." אנשים קוראים לחדר הזה "חדר הארי פוטר" בגלל השטיחים והנברשות וכורסאות העור והדיוקנאות על הקירות. מדפי הספרים משתרעים מהרצפה עד לתקרה, וכל הספרים סגורים מאחורי שערי ברזל, מוגנים, כיאה לחפצים יקרי הערך שהם. זה חדר מתקופה אחרת. הוא שקט מאוד — אפילו מעורר יראה. היה קיץ אחד — אני בטח הייתי בת חמש או שש, כי זה היה לפני שקיטי נולדה — שאימא שלי השתתפה בקורס פה באוניברסיטה, ונהגה ללמוד בחדר מקגרגור. מרגו ואני היינו צובעות או קוראות. אימא שלי קראה לו "הספרייה הקסומה", כי כשהיינו בפנים מרגו ואני אף פעם לא היינו רבות. שתינו היינו שקטות כמו עכבריות. חשנו כזו יראה בגלל כל הספרים, ובגלל כל האנשים המבוגרים יותר שלמדו שם.

 

פיטר נראה מאוכזב. אני בטוחה שזה מפני שהוא חשב שאנקוב במשהו שקשור אליו. אלינו. אבל מסיבה כלשהי, את התקוות האלה אני רוצה לשמור רק ביני לבין עצמי, בינתיים.

 

"אתה יכול לבוא איתי לחדר מקגרגור," אני אומרת. "אבל אתה חייב להבטיח להיות בשקט."

 

פיטר אומר בחיבה, "לארה ג'ין, רק את יכולה לצפות לשבת בספרייה."

 

האמת היא שאפילו רק לפי פינטרסט, אני די בטוחה שיש הרבה מאוד אנשים שמצפים לשבת בכזו ספרייה יפהפייה. פשוט לא אנשים שפיטר מכיר. הוא חושב שאני כל כך משונה. אני לא מתכוונת להיות זו שתבשר לו שהאמת היא שאני בכלל לא כזאת משונה, ושלמעשה יש הרבה אנשים שאוהבים להישאר בבית ולאפות עוגיות וליצור בנייר ולשבת בספריות. רובם כנראה בני חמישים, ועדיין. אני אוהבת איך שהוא מסתכל עלי, כאילו אני איזו פיה קסומה שנקרתה בדרכו יום אחד, והוא פשוט נאלץ לקחת אותה איתו הביתה, שתהיה שלו.

 

פיטר שולף את הטלפון שלו מכיס הקפוצ'ון. "חצות וחצי. תכף נצטרך לזוז."

 

"כבר?" אני נאנחת. אני אוהבת להיות כאן מאוחר בלילה. אני מרגישה כאילו המקום כולו לרשותנו.

 

בסתר ליבי, מאז ומתמיד התכוונתי ללמוד באוניברסיטת וירג'יניה. מעולם לא באמת ציפיתי ללמוד בשום מקום אחר, או אפילו חשבתי על אפשרות כזאת ברצינות. התכוונתי להירשם בהרשמה מוקדמת, כשפיטר נרשם, אבל יועצת הלימודים שלי, גברת דוּבָאל, אמרה לי שלא כדאי לי להירשם מוקדם, כי לדבריה עדיף לחכות, כדי שהם יוכלו לראות את ציוני אמצע השנה של כיתה י"ב. גברת דובאל אומרת שתמיד עדיף להירשם כשאנחנו בשיא.

 

וכך קרה שבסופו של דבר נרשמתי לחמישה קולג'ים ואוניברסיטאות. בהתחלה התכוונתי להגיש מועמדות רק לאוניברסיטת וירג'יניה — זו שהקבלה אליה היא הכי קשה, ונמצאת רק רבע שעה מהבית; לקולג' ויליאם ומרי, הבא בתור מבחינת הקושי להתקבל וגם הבחירה השנייה שלי (שעתיים מהבית); ואז לאוניברסיטת ריצ'מונד ולג'יימס מדיסון, שתיהן במרחק שעה בלבד, שתיהן בעדיפות שלישית מבחינתי. כולם בווירג'יניה. אבל גברת דובאל לחצה עלי להגיש מועמדות גם לאיזשהו מקום מחוץ לווירג'יניה, רק ליתר ביטחון, סתם כדי שתהיה לי אופציה — אז הגשתי לאוניברסיטת קרוליינה הצפונית בצ'אפל היל. ממש קשה להתקבל לאוניברסיטאות מחוץ למדינה, אבל בחרתי בה כי היא מזכירה לי את אוניברסיטת וירג'יניה. יש לה תוכנית טובה למדעי הרוח, והיא לא רחוקה מדי, מספיק קרובה בשביל שאוכל לחזור הביתה במהירות אם יהיה צורך.

 

אבל אם הייתי יכולה לבחור, בכל זאת הייתי בוחרת באוניברסיטת וירג'יניה, שוב ושוב. מעולם לא רציתי ללמוד הרחק מהבית. אני לא כמו אחותי הגדולה. זה היה החלום שלה, ללמוד רחוק מהבית. היא תמיד רצתה את העולם. אני פשוט רוצה בית, ומבחינתי, אוניברסיטת וירג'יניה היא בית, ולכן זה הקולג' שמולו אמדתי את כל השאר. הקמפוס המושלם מהספרים, הכול מושלם. וכמובן, פיטר.

 

אנחנו נשארים שם רק עוד קצת, אני מספרת לפיטר עוד עובדות על האוניברסיטה ופיטר צוחק עלי שאני יודעת עליה כל כך הרבה דברים. ואז הוא מסיע אותי הביתה. השעה כמעט אחת בלילה כשאנחנו עוצרים מול הבית שלי. האורות למטה כבויים כולם, אבל האור בחדר השינה של אבא שלי דולק. הוא אף פעם לא הולך לישון עד שאני חוזרת הביתה. אני מתכוונת לצאת מהאוטו, ואז פיטר שולח יד ומונע בעדי מלפתוח את הדלת. "תני לי את נשיקת הלילה טוב שלי," הוא אומר.

 

אני צוחקת. "פיטר! אני חייבת ללכת."

 

הוא עוצם בעקשנות את עיניו וממתין, ואני רוכנת לפנים ומנשקת אותו במהירות על שפתיו. "בבקשה. מרוצה?"

 

"לא." הוא מנשק אותי שוב, כאילו יש לנו כל הזמן שבעולם, ואומר, "מה יקרה אם אחזור אחרי שכולם ילכו לישון, אישן פה בלילה ואצא ממש מוקדם בבוקר? נגיד, לפני עלות השחר?"

 

אני מחייכת ואומרת, "אתה לא יכול, אז לעולם לא נדע."

 

"אבל מה אם?"

 

"אבא שלי יהרוג אותי."

 

"לא, הוא לא."

 

"הוא יהרוג אותך."

 

"לא, הוא לא."

 

"לא, הוא לא," אני מסכימה. "אבל הוא יתאכזב ממני מאוד. והוא יכעס עליך."

 

"רק אם ניתפס," אומר פיטר, אבל הוא לא באמת מתכוון לזה. גם הוא לא יסתכן ככה. חשוב לו מאוד שאבי יחבב אותו. "את יודעת למה אני הכי מצפה?" הוא מושך לי בצמה ואז אומר, "שלא אצטרך לומר לך לילה טוב. אני שונא להגיד לך לילה טוב."

 

"גם אני," אני אומרת.

 

"הלוואי שנהיה כבר בקולג'."

 

"הלוואי," אני אומרת, ומנשקת אותו פעם אחת נוספת, לפני שאני יוצאת מהאוטו ורצה הביתה. בדרך אני מסתכלת על הירח, על כל הכוכבים שמכסים את שמי הלילה כמו שמיכה, ומבקשת משאלה. אלוהים יקר, בבקשה־בבקשה־בבקשה שאתקבל לאוניברסיטת וירג'יניה.
מק"ט: 26167831

רגע לפני שאנחנו ממשיכים...

מבצעים שאסור לכם לפספס!

שבוע מכירות היסטרי

רבי המכר במבצע לזמן מוגבל

ספרי בישול

מבצעים של הרגע האחרון

בקנייה זאת חסכת: 0 ש׳׳ח
0.00 סה׳׳כ לתשלום:
מעבר לקופה
Back top top