הילדה שניסתה | מאירה ברנע-גולדברג

הָיֹה הָיְתָה יַלְדָּה שֶׁרָצְתָה מְאוֹד לַעֲשׂוֹת מַשֶּׁהוּ שֶׁאַף אֶחָד מֵהַחֲבֵרִים שֶׁלָּהּ לֹא הִצְלִיחַ לַעֲשׂוֹת לְפָנֶיהָ. "אֵיזֶה מִין רַעְיוֹן זֶה?" תָּהוּ כֻּלָּם וְאָמְרוּ, "זֶה פָּשׁוּט לֹא יֵלֵךְ."
אֲבָל הִיא בְּכָל זֹאת נִסְּתָה. וְנִסְּתָה. וְנִסְּתָה. וּמָה אַתֶּם חוֹשְׁבִים קָרָה בַּסּוֹף?
מֵאִירָה בַּרְנֵעַ־גוֹלְדְבֵּרְג
מְנַסָּה וּמְנַסָּה מִגִּיל צָעִיר. לִפְעָמִים הִיא מַצְלִיחָה (הַסִּדְרָה שֶׁכָּתְבָה, 'כְּרָאמֵל', זָכְתָה לְהַצְלָחָה רַבָּה וְזִכְּתָה אוֹתָהּ בִּפְרַס דְּבוֹרָה עֹמֶר לְסִפְרוּת יְלָדִים וְנֹעַר), וְלִפְעָמִים לֹא כָּל כָּךְ (הִיא עֲדַיִן לֹא יוֹדַעַת לִרְכֹּב עַל אוֹפַנַּיִם וְגַם לֹא לֶאֱפוֹת עוּגוֹת), אֲבָל הִיא יוֹדַעַת שֶׁהִיא לְעוֹלָם לֹא תַּפְסִיק לְנַסּוֹת, וְהִיא לִמְּדָה אֶת עַצְמָהּ לֹא לְהַקְשִׁיב לְכָל מִי שֶׁאוֹמֵר לָהּ שֶׁהִיא לֹא תַּצְלִיחַ.
רָמִי טַל
נִסָּה מִגִּיל צָעִיר לִקְשֹׁר שְׂרוֹכִים בַּנַּעֲלַיִם וְלֹא הִצְלִיחַ, אָז הוּא פָּשׁוּט הִכְנִיס אוֹתָם לְתוֹךְ הַנַּעֲלַיִם בְּתִקְוָה שֶׁאַף אֶחָד לֹא יִרְאֶה. גַּם הַיּוֹם, כְּשֶׁהוּא כְּבָר גָּדוֹל, הוּא מַמְשִׁיךְ לְנַסּוֹת. אֲבָל הוּא כֵּן הִצְלִיחַ לַעֲבֹד בְּמָה שֶׁהוּא אוֹהֵב — הוּא תָּמִיד חָלַם לְאַיֵּר סִפְרֵי יְלָדִים, וְהַיּוֹם הוּא מַגְשִׁים אֶת הַחֲלוֹם שֶׁלּוֹ.