היום השמיני – ישראל שאחרי ה7 באוקטובר – מיכה גודמן

במלחמה אנחנו נוטים להציג שאלות דחופות: מה עלינו לעשות כדי לנצח. את מי להתקיף, מתי להתקיף, וכיצד להתקיף. הדיון בשאלות הללו רווח בשיח הציבורי, וזה דיון חשוב. הספר הזה מניח על השולחן שאלה אחרת. הוא לא שואל מה עלינו לעשות כדי לנצח, הוא שואל מי עלינו להיות כדי לנצח.

מתוך ספרו של גודמן – היום השמיני:

הטבח של 7 באוקטובר זכה לתשואות ברחבי המזרח התיכון. כשאנחנו היינו הלומים וכואבים, הקולות הדומיננטיים סביבנו היו קולות של צהלה. בניסיון להבין את הסנטימנט הזה פניתי בסוף השבוע הראשון אחרי הטבח למכר תושב מזרח ירושלים, שעוקב מקרוב אחר המגמות במצרים, בלבנון ובשטחים, ושאלתי אותו מדוע יש מי שצוהלים כך מול מראות הזוועה. "חמאס עשה לכם את מה שאף צבא ערבי מעולם לא הצליח לעשות. הוא כבש שטח מישראל", השיב. כשהערתי לו שהכיבוש היה זמני מאוד זה לא הרשים אותו. "שטח רצועת עזה הוא כ־350 קילומטרים רבועים, אבל למשך 24 שעות, שטח הרצועה שילש את עצמו! ב־7 באוקטובר, רוחב רצועת עזה היה מעל 1,000 קילומטר רבוע".

התשובה הזאת הפכה לי את הבטן. הוא צדק. למשך 24 שעות, יישובי העוטף כאילו סופחו בפועל לרצועה. באותה יממה שחורה, בארי, ניר עוז וחולית לא היו יישובי מערב הנגב, הם היו יישובי מזרח עזה. בשבת השחורה, החלוקה השגרתית של המרחב השתבשה. הבידול בין מה שבפנים ובין מה שבחוץ קרס. למשך יותר מיממה, עזה שבחוץ נכנסה פנימה, ויישובי העוטף שבפנים, יצאו מחוץ לטווח השליטה וההגנה של ישראל הריבונית.